חשבתי. ניסיתי למצוא דרך לכתוב על איך מחברים ביו יום הזיכרון לבין כדורסל.
או ספורט בכלל.
והאמת היא, שפשוט אין דרך.
הספורט הוא היום יום. השגרה. החיים.
הזיכרון, הוא סובב כולו סביב המוות.
***

זה היה אי שם באמצע שנות ה-90, לא רחוק מהקו הסגול, לא רחוק מנהריה.
התאמנו לקראת ביצוע ביצוע "יוקרתי" חוצה קו אדום.
בשלב מסוים, רגעים אחרי אור ראשון, ראינו מהנקודה הגבוהה בא שהינו את הנפילות –
קטיושות שנופלות אחת אחרי השנייה ופוגעות בנהריה.
רק כשחזרנו למוצב שמענו שתיירת שטיילה לאורך החוף בנהריה, נהרגה אחרי שקטיושה נחתה מטרים בודדים ממנה.
אני לא בטוח על דיברנו בזמן שהתקפלנו בסופו של האימון. אני די בטוח שזה היה דיון לוהט על "האם ג'ורדן כבר גדול יותר ממג'יק".
***
זה היה בשישי בערב. אני זוכר שבמהדורת החדשות סיפרה על הגראד הראשון שהגיע עד לחיפה.
אני חיפאי, ואת ארוחת שישי בערב המסורתית ערכנו בבית הורי בכרמל.
פתאום מצלצל הטלפון. צו שמונה.
אשתי נלחצת, לא נעים להישאר עם ילד בן שנה לבד, בזמן שמסביב נופלים טילים.
כבר התחיילנו, ואנחנו ממתינים לפקודה להיכנס ללבנון, לא רחוק מקרית שמונה.
כל חברי לפלוגה מסכימים שזו "מהמוצדקות שבמלחמות".
כמה שעות לפנות בוקר, אנחנו שוכבים במטע, מטרים משער הכניסה ללבנון, וממתינים.
הדיונים על פוליטיקה, מדיניות ומלחמה נגמרים מהר (בעיקר כשיש הסכמה犀利士 כל כך גורפת)
אז על מה נשאר לדבר?
על דוויין וייד המדהים, ועל השאלה מעוררת המחלוקת:"שדדו את דאלאס?"
***
כמעט לכל מי ששירת כלוחם יש את רשימת "המתים שלי".
יש לי רשימה שכזו. רשימה עצובה, שכל שנה, בשבוע שבין יום השואה לבין יום הזיכרון, חוזרת ומחלחלת. לנשמה.
"אבא, למה אתה עצוב?" הבת שלי שאלה אותי לפני כמה ימים.
לך תסביר את תחושת המועקה שמיישבת עמוק בבטן, שגורמת לך לשבת ולבהות לחלל הריק.
***
אתמול שלחתי מייל לחבר מהעבר.
"מה שלומך? כבר שנה לא דיברנו."
אני יודע שגם לו יש את אותה תחושה של עצב עמוק, ואולי זו הסיבה שאנחנו כבר לא בקשר.
רק בשבוע שלפני יום הזיכרון, אנחנו נדבר, ונזכור.
***
אבל יש קשר בין יום הזיכרון לכדורסל.
אותם חברים שכבר אינם איתנו, לא הלכו להילחם בשביל למות,
ההפך,
הם הלכו להילחם בשביל לחיות.
וכדורסל, זה היום יום, החיים.
***
יהי זכרם ברוך.